"באיזו דרך עלי ללכת
מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה
לאן את רוצה להגיע", אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך"
אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו
דרך תלכי", אמר החתול
מתוך: "הרפתקאות אליס
בארץ הפלאות", לואיס קרול.
החברה המערבית של היום היא חברה שמקדשת תכליתיות. אדם ראוי שיהיו
לו מטרות ויעדים, ומעשים צריכים שיהיו להם תכלית. משתמע מכך שהמטרה
היא העיקר, ואילו לדרך יש תפקיד אחד בלבד, היא נועדה להביא אותנו
אל המטרה.
המציאות, לעומת זאת, מראה שהמקום היחיד אותו אנו מכירים באמת, הוא
הדרך. הדרך היא ההווה, בעוד שהמטרה נמצאת בעתיד. אם וכאשר נגיע
אליה, היא תהפוך להיות חלק מהדרך, דרך חדשה שמובילה ליעד חדש, היעד
הבא.
יש
שתי טרגדיות בחייו של אדם:
האחת
היא לא להשיג את המטרה שלך,
והשניה
היא להשיג אותה
(ניטשה)
אנשים נוטים לתלות את אושרם במטרה כזו או אחרת, שאם רק תושג, יהיו
מסופקים. במציאות, לעומת זאת, פעמים רבות הם מגלים, לאחר שהגיעו אל
מטרתם, שלא הגיעו אל תחושת הסיפוק ושביעות הרצון שהמטרה תקנה להם.
יתרה מכך, הם מגלים, שפעמים רבות אושרם אינו מושג על יד
כיבוש המטרה, אלא על ידי חוויית הצעידה בדרך. אם כך הרי שהדרך היא
העיקר ולא המטרה. הדרך אינה משרתת את המטרה, אלא המטרה משרתת
את הדרך. למטרה תפקיד ברור: היא זו שצובעת את הדרך,
ומעניקה לה משמעות.
האושר
אינו יעד, הוא אמצעי התחבורה
(רוי גודמן)
עכשיו כשאצעד בדרך, אדע שיש משמעות לצעידה. הבעיה מתחילה, כשאני
חש שכל מקום בדרך הוא פחות רצוי ופחות ראוי מהמטרה עצמה. כשאני
שופט את הדרך כנחותה לעומת המטרה, איני יכול לעולם להרגיש סיפוק,
כי הסיפוק האמיתי, כך אני אומר לעצמי, נמצא בסוף הדרך, והסיפוק
החלקי היחיד שאני יכול לחוות, הוא הסיפוק שבהתקרבות אל המטרה: הנה
הצלחתי "להיפטר" מעוד חלקים של הדרך, ובקרוב אגיע ליעד שלי.
אם אני מבין שהדרך היא המציאות היחידה, והמטרה היא רק סוג של
מחשבה, ולא קיימת באמת, אני לומד להעריך את הדרך, להתמקד בה,
לחוות ולמצות אותה. אני מפסיד להיצמד למטרה, ואני חש תחושה של
חופש: חופש בחירה. איני חייב להגיע למטרה כדי להיות מסופק. אני
יכול להיות מסופק כבר עתה.
הסיפוק נובע מכך שאני לא תופס את הדרך כמשהו שצריך להתגבר עליו,
אלא חוויה שצריך לחוות ולהיות בה. באופן זה הצעידה בדרך אינה
מלווה במאבק, אלא הנאה ושמחה. אני לא עסוק בלשרוד, אני מתמקד
בלחיות.